איברהים נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק דין (לעניין התיישנות)

בכתב הגנתה ובפרוטוקול ישיבת ביהמ"ש מיום 15.11.09 טענה הנתבעת טענת סף של התיישנות. כך נאמר בפרוטוקול הישיבה מיום 15.11.09 "התובע נפגע לטענתו בת. דרכים ביום 22.3.2000 בצוואר ובמרפק ימין. התובע ביצע בדיקת אם.אר.איי בתאריך 9.9.08 ושם נמצא בקע פורמינאלי שמאלי קטן. סי.טי. שבוצע לתובע בין לבין היה תקין (שנת 2001)".

טענת הנתבעת פשוטה. בין ת. הדרכים שארעה ב- 22.3.2000 והתביעה שהוגשה בתאריך 5.4.09 חלפו להן כ- 9 שנים, והמשמעות היא שהתובע, למצער , הגיש את התביעה לאחר תקופת ההתיישנות, שהינה 7 שנים.

התובע לעומת זאת טוען, כאשר הוא עושה שימוש בשילוב שבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות וסעיף 89 לפקודת הנזיקין, כי מדובר כאן בהתיישנות לא מדעת. דהיינו, התובע ידע על ניזקו רק עם ביצוע בדיקת האם.אר.איי בשנת 2008 ומשכאן, יש להאריך את תקופת ההתיישנות מ- 7 שנים ל- 10 שנים, והמשמעות היא שתביעתו של התובע לא התיישנה.

בחנתי את טיעוני הצדדים, ועם כל הצער בדבר, יש לקבל את עמדתה של הנתבעת ולפסוק, כי תביעתו של התובע התיישנה.

בטרם אנתח ניתוח משפטי את העניין אציין, כי נמנעתי מלתת פסיקה בעניין בטרם אשמע מס' מילים מהתובע עצמו. התובע אכן, בכנות גמורה, העיד עדות קצרה במסגרת ק.מ. לעניין התביעה. הוא תיאר בפרוטוקול ביהמ"ש מיום 28.1.10, כי הוגש נגדו כתב אישום עקב נסיעה מהירה בת. הדרכים מיום 22.3.00. בעקבות התאונה היו לו כאבים בצוואר וברצועת הכתפיים. התובע התלונן בפני רופאים ואף ביצע בדיקת סי.טי. שנמצאה תקינה. התובע המשיך והתלונן אצל רופאים שונים ואף היה במרפאת כאב בק. אתא.

הנתבעת מצידה צירפה לביהמ"ש תיעוד רפואי עשיר של תלונות חוזרות ונשנות על הצוואר, והמשמעות היא שהתובע ידע גם ידע שהוא סובל מכאבים, כאלה או אחרים בצווארו. לא זו אף זו, עפ"י עדות התובע, הוא פנה לעו"ד ואף קיבל הצעה כספית נמוכה לסיום התיק של 3,000 ₪, אותה הוא דחה בטענה שזה "לא מספיק לדלק" והתייאש מהתיק.

בשנת 2008, כאמור, ביצע התובע את בדיקת אם.אר.איי ובעקבות תוצאותיה, לטענתו, לראשונה גילה שיש לו נזק והחליט לתבוע אותו.

אין זהו המקרה לשילוב סעיף 8 לפקודת ההתיישנות וסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין.

סעיף 8 מדבר על מקרים שבהם התגלו באיחור עובדות המהוות את עילת התובענה. תוצאת האם.אר.איי איננה בפירוש חלק מעילת התובענה, משום שהנזק כשלעצמו היה ידוע לתובע. העובדה שהנזק היה ידוע לתובע עולה מתוך עדותו של התובע עצמו, אשר טען, כי התלונן במשך שנים על כאבי הצוואר, ביצע בדיקת סי.טי., היה במרפאת כאב ואף פנה לחב' הביטוח אך ההצעה הכספית היתה נמוכה מידי.

התוצאה היא שהתובע זנח את תביעתו עד לאותו רגע שביצע בשנת 2008 בדיקת אם.אר.איי, בדיקה שאין לראות אותה כחלק מעילת התביעה.

בפס"ד ברבארה של ביהמ"ש העליון פנה התובע למל"ל בנושא דרגת נכותו. ההליכים נמשכו זמן רב ובסופו של דבר לאחר שנקבעה נכותו פנה התובע בתביעה לחב' הביטוח, לאחר תום תקופת ההתיישנות ונדחה. ואם במקרה שכזה שבו מדובר היה בקביעה פוזיטיבית של נכות ולאחר שההליכים טרם מוצו במל"ל, אך התובע לא שמר על זכויותיו, נדחתה התביעה – קל וחומר במקרה שבפנינו.

עסקינן בת.דרכים ובת. דרכים מנוע התובע מהגשת חוו"ד רפואית, לקשור קשר סיבתי בין ארוע נשוא התביעה ובין הנזק לו הוא טוען.

אינני סבור שזהו המקרה שבמהלכו היה ביהמ"ש צריך למנות מומחה בתחום האורטופדי, אשר במהלכו יוגדר קשר שכזה. תובע שלא איפשר להעמיד בפני מומחה, שהיה מתמנה בתוך תקופת ההתיישנות, את היכולת להעריך את הקשר בנזק כזה או אחר בין צווארו לבין הארוע, אין לו אלא להלין על עצמו וברצוני לציין, כי חזקה על מומחה רפואי מטעם בימ"ש, אם היה מתמנה, שהיה מבצע לתובע את כל בדיקות העזר, לרבות ביצוע בדיקת אם.אר.איי, אם היה מוצא לנכון לעשות כן, ואז ניתן היה להגדיר וגם לקשור את הקצוות.

מכל המקובץ דלעיל, אין לי אלא לקבוע, כי דין התביעה להידחות בגין התיישנות.

אני אסתפק בתוצאה האמורה ואדחה את התביעה ללא חיוב בהוצאות משפט.

מאחר והתיק הסתיים בק.מ. ראשון וללא שמיעת ראיות, ניתן בזה פטור מיתרת האגרה החלה.

ניתן היום, י"ג שבט תש"ע, 28 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: